פעם, שהייתי ילדה, מאיזושהי סיבה, האוכל שהיה נראה לי הכי ישראלי, היה פשטידה. היום, לא ממש ברור לי למה חשבתי ככה, אחרי טיולים רבים מסביב לעולם וישיבה בלא מעט מקומות בהם מגישים אוכל, אין שום דבר ישראלי בפשטידה. אבל כנראה שזה בגלל שבילדות שלי, הפשטידה שזורה היטב כל כך בין כל זכרונותיי, שבתור ילדה היא הפכה להיות החזות של ישראל עבורי. ילדים, לכו תבינו מה עובר להם בראש.

עד לפני כמה שנים, כשרציתי ממש לפנק חבר או חברה, הייתי אופה להם פשטידה: עם כל מיני סוגי גבינות שמצאתי במקרר, המון ביצים ומעט ירקות, בשביל הצבע. האמת שזה היה יוצא ממש טעים, אבל אח"כ תמיד היינו מרוסקים על הספה, נפוחים ועייפים. כל זה מחתיכת פשטידה וסלט קטן לצידה.

למרות הכל, אחחח… כמה שהצטערתי לוותר על הפשטידות האלה שהורדתי מהתפריט את כל המוצרים מן החי. מתוך 5 שנות טבעונותי, את 3 השנים הראשונות שבהן- ביליתי בגעגוע עז לפשטידות. עד אשר הבנתי את יכולותן של הקטניות המופלאות, והקמחים שלהן בתוספת למעט תבלינים, עושר ירקות ומעט נוזלים. וואו… כמה אושר. אין אושר פשוט וזמין כמו פשטידה בתנור. הריח שאופף את המטבח, המרקם הנגיס וצבעי הבית החמים. טוב, יודעים מה, אולי זה דווקא כן אוכל ישראלי.

רכיבים: עבור 6 פשטידות אישיות בגודל: 11X5 ס"מ

1 דלורית בינונית
חצי כוס פטרוזיליה קצוצה
1 גזר מגורר גדול
1 קישוא מגורר גדול
1 כוס עדשים שחורות מבושלות
1 כוס תערובת קמחים: 1/3 כוס קמח חומוס+ 2/3 כוס קמח עדשים כתומות
1 בצל ירוק קצוץ
קורט טימין מיובש
קורט מלח הימלאיה
קורט חוויג' למרק
קורט כמון
קורט פלפל לבן טחון
שבבי שקדים לבנים מקולפים

אופן הכנה:
1.מקלפים את הדלורית, וחותכים אותה לקוביות. מרוקנים מהגרעינים. לאחר מכן, מבשלים בסיר עם מים עד להתרככות.

2.מסננים את הדלורית ומערבבים אותה עם שאר חומרי הגלם- מלבד תערובת הקמחים.

3.לסירוגין, מוסיפים הן קמח והן מים, תוך כדי ערבוב. מערבבים בקערה את התערובת, עד למרקם של פשטידה שאינה אפויה, כלומר יחסית דליל.

4.מפזרים מעל את שבבי השקדים ומכניסים לתנור שחומם מראש לטמפ' של 180-200 מעלות.

5.מקררים ומגישים.

בתאבון!

שמחנו לעזור לכם להתקרב קצת יותר לטבע
שלכם ,
סיון מ-נועם השדה