בס"ד

לחיות בהר – מאת טליה שניידר

תחת עץ רענן, קשור לאחד מענפיו, במקום שהיה עד לא מזמן מן מחנה מגורים מאולתר של חבורת אוהבי-אדמה, מצאתי על עלה-נייר שהתנופף ברוח באותיות יפות רשומה אמירה של חפיז הסופי: "כולנו נמצאים במקום שלנו. כולנו יושבים בכיתה של אלוהים'.

כמה אמונה משקפת האמירה הזאת. מזכיר את גדול עמינו ר' עקיבא עם 'כל מה שקורה לטובה הוא קורה'. או את ביירון קייטי, גם היא יהודיה, שאומרת לנו 'לאהוב את מה שיש'…

המקום חרב. שוטרים פינו את יושביו, ופירקו את המאהלים, ונשאר שם רק ההר, טבע שניכר בו שאנשים חיו בו. ומבנה אחד נשאר על עומדו. כנראה היו לו אישורי בניה. משפחה אחת גרה בו, וזכיתי לעשות שם שבת אחת, בהר. רק אני על כל ההר. זה היה לי כמו לחיות בתוך החלום שלי. כמה אדמה יש כאן לטפח! חלום!

והבית! בית קטן בהרי יהודה… כמו בית קטן בערבה רק אהוב לי יותר כי זה בארצי, בהרים שלי האהובים. פשטות שנולדת מה'אי נוחות' המבורכת המעוררת של חדר אחד בלבד, ושירותים ומטבח בחוץ. ובעיקר הממשות המפתיעה של 'זעיר ואינטנסיבי', ו'קטן זה יפה' שקורמת עור וגידים כשחיים בחוץ, עם מעט מאוד.

וכל השפע הזה במציאות הרגילה של חיי, ולא בדמיונות של כפר הודי.

לא כל יום בנאדם זוכה לקבל כזו מתנה מההשגחה: התגשמות מדוייקת של תפילותיו.

אך כשחיפשתי אחר כך את יושבי המקום שהתפזרו לכל עבר, ורציתי לשמוע מהם איך ומה לקחו איתם מהחיים שם, שמעתי בעיקר כעס כלפי המערכת, ושנאתה.

או במילים אחרות, שנאת הקיים, המציאות. וכל זה עטוף וארוז, כנהוג בדורנו, במארז של מילות אהבה ושלום האופיינות לחובבי ה'שינוי התודעתי' שמתחולל בעולם.

מה ששמעתי מהם היה רק על תביעות נזיקין, פגיעה ב'רכושנו', אכזריות של בריונים מה'רשויות', ניבול המערכת, עורכי דין ובעלויות של הקרקע.

והכי כאב לי לשמוע התבטאויות נגד המדינה ממש, כאילו היא אויבתם, ולא הם בניה. כמו בן שטרם בגר ששונא את הוריו ובז להם.

הם אמרו לי "הארץ נגדנו ואנחנו מתחילים להיות נגדה בחזרה… וזה כואב' הם אומרים. כמקופחים, כמאיימים בעזיבה. ועוד הוסיפו: 'מה סך הכל רצינו? לחיות על האדמה, עם האדמה, בטבע, הרחק משאון בני האדם, הרחק מהמציאות האנושית המפוקפקת'… מה בסך הכל רצינו? 'צדק חברתי' הם ציטטו.

באמת, ליבי איתם. הם באמת אנשים טובים, לבבות זהב. אני כל כך מזדהה איתם. אין דבר שאני בסך הכל רוצה יותר מלחיות עם האדמה, אמאדמה… אבל ככה?

אלא שיושבי המקום הזה היו רק שמונה חברים. במקום אחר שאני מכירה, רק שניים על הר שלם, וצווי הגירוש על ראשם.

אלא שלפעמים נדמה לנו שכל אותם אנשים שחיים בעיר ועובדים בבנק או בעיריה ב'שירותים לציבור, ויש להם דירה בקומה שלישית, כך הם אוהבים לחיות, ולא דחוק להם. אך האמת היא, אני פוגשת מאות מהם בכל שנה בשיעורי, שגם הם היו רוצים שיהיה להם מקום באיזו טרסה, רחוק מהכל. ואפשר לטעון מצד הרשויות שאם היו נותנים לכל אחד להקים לו בית בוץ איפה שמתחשק לו, אז לא היו נותרים שטחי טבע, ושצריך לעשות את זה מסודר ולהגיש בקשה להקמת ישוב, ושישים הבריונים באו לשמור על הסדר הטוב הזה.

כי לנו חובבי האדמה, נדמה לפעמים שאנחנו ה'טובים' והשאר הם ה'רעים', שאנחנו ה'פתוחים' והשאר הם 'מקובעים', ואפילו שמעתי התבטאויות קשות כמו שהלוואי שכבר יחרב הכל, ורק אנחנו נשאר להתחיל את העולם מחדש, כפי שאנו מבינים ש'נכון' ו'צריך'.

אך באמת איננו רוצים את פיסת האדמה הזאת לעצמנו- הם אומרים ומצדיקים את זכותם לשבת שם – אלא אנו רוצים את זה רק על מנת להשפיע טוב לעולם עם האנרגיות והמעשים שלנו, ולתת מודל לחיים אחרים.

ואני חושבת, כמה אני רוצה לחיות עם האדמה, וכמה שלעצמי אני רוצה, מודה, כי ככה אני רוצה לחיות, כי כך נעים לי וכך אני מרגישה עם עצמי טוב יותר. מודה ועוזב ירוחם.

זה לא צדק חברתי. ראיתי באיזה מקום סטיקר: "העם רוצה צדיק חברותי"… זה אולי באמת יועיל יותר, מנהיג אמיתי לעם כל כך רב גוני, וטוב שהוא כל כך רב גוני. בלי עין הרעה, שישה מליון אנשים מגוונים יש כאן, ובטח יעלו ויבואו עוד, ובטח לפחות חצי מאיתנו היו רוצים לעצמם איזה הר או לפחות טרסה, בתנאים אלה או אחרים.

אלא שזעיר ואינטניסיבי, והשפעה של ממש על הזולת, ו'שינוי תודעתי' של ממש, לא יבוא מהמתבודדים, אשר כל זמן שהם מבודדים הם מלאים אהבה, וברגע שלוקחים להם – הם מתמלאים זעם וחרון אף.

זעיר ואינטנסיבי, גידול מזון בישובים, השפעה לזולת – כל אלה יש להם הרבה מרחבים פנויים בין הבנינים בעיר, או בשטחים הענקיים בין הבתים במושבים, או לצידי הכבישים. שם צריך מילוי של החלל בשפע. וזו המציאות הכואבת שאותה עלינו לאהוב… חובבי הסביבה והרוח, לשם אנו חותרים. רוחניות, על פי תורת אבותינו, אין לה קשר רק למעגל מזמרים מול המדורה בהר מבודד, אלא יותר לנתינה למי שאין לו, ורעב, ולא יודע למה הוא רעב.

הארץ, והמדינה, בעדינו, כולנו במקום שלנו, גם כשנדמה לנו שהעיפו אותנו מהמקום שבדינו לעצמנו. גם שישים הבריונים הם מלאכי השרת, סך הכל שליחים מאת ה', הנקרא גם 'המציאות' בכבודה ובעצמה, ומתקשר איתנו דרכה.

שישים הבריונים הגיעו לשם כשלוחי המציאות, להחזיר כל אחד בחזרה למקום היותר מדויק שלו, בכיתה של אלוהים.

תגובה אחת

  1. אכן. כתבה חשובה.

    מי שאין לו, ורעב, ולא יודע למה (בשווא) וגם למה (בפתח) הוא רעב… ממליצה בחום להיכנס לבלוג של אלון אלירן היקר בנושא ניקוד… כל כך חשוב, גם להעברת המסר, וגם, כמובן, הנשמה שבכתב העברית, אינה שלמה בלי הניקוד… יש מישהו שפגשתי פעם באסנט בצפת, "רבי יעקב" קוראים לו, צעיר עם גיטרה, ששר שיר מופלא שכתב על פרות משה רבנו והניקוד שעל גבן… בהקשר לניקוד המילים… הלוואי שיעלה זאת ליוטיוב..

כתיבת תגובה

אנחנו לא נשתף את כתובת המייל שלך עם אחרים. שדות חובה מסומנים *

שליחה