ב"ה
סיפורי פרמקלצ'ר מאת טליה שניידר

בעצם הייתי צריכה לרשום 'הפינגווינים וסבא יוסף', כי הפינגווינים קדמו לאדם, אבל אני אדם. ואפילו שראיתי בקוטב הדרומי את הפינגווינית בנשיונל גאוגרפיק, ראיתי אותה ממש בוכה בכי קורע לב כשהיא מגלה שהגוזל שלה מת בטרם עת, וראיתי אותה מנסה לגנוב את הגוזל של החברה שלה, ומיבבת בסוף העולם. אפילו למרות זאת, אני כותבת קודם סבא יוסף.
כי הלכנו לבקר את סבא יוסף, בן 99. וראיתי שהוא הזדקן כל כך, הצטמק כל כך, שיאריך ימיו בטוב. הוא לא זכר אותי (אולי הכיסוי ראש בלבל אותו), אבל הוא זכר לספר לנו את כל פרטי חייו מנעוריו בהרי הקרפטים בין הסקי בנהר לבין ביתו העיברי ואביו ירא השמים, ועד עליתו לארץ. פרט פרט הכל זכור לו. וגם המשפחה הוציאה ספר על חייו. ובעצם, כל משפחה שאני מכירה שיש לה כאלה אבות ואימות, מוציאים באהבה ספר לזכרם. משפחת מזרחי הוציאו על סבתא מזל בת מאה, ואנחנו מוציאים על אבא שלי בן שמונים ועל סבא של אמא. ברור לי שעל הפינגווינית הבוכה לא הוציאו ספר על חייה, ואין לה רישומים של אילן יוחסין.
אבל אנחנו אדם, ולנו יש צורך לספר סיפור. יער של סיפורים של אנשים. כשהאילן הזקן ביער מתעכל על ידי הפטריות ואחר עולה עץ חדש מתוכו, אין כותבים לו אילן יוחסין. רק 'קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו' בשקט. כמו שהבעל שם טוב אמר, שהתפילה הכי עזה היא שנצעקת בלחישה.

lovely_penguin_by_phuongchan-d601rt0כל הסבים (צריך להיות 'השבים') הבאים בימים האלה, הם אוצר של תהפוכות עולם. מה שהם ראו, אנחנו לא יכולים לשער. מהפכים חברתיים, טכנולוגים, מהפכים של שפות, עמים, תרבויות, משיא הרעב והעוני לשיא השובע, דרך מגפות וחוליים שאי אפשר לדמיין היום.
'כשנסעתי לארץ ישראל אבא שלי אמר לי אני יכול לשלוח לך כדי שתלך ללמוד, אבל דע לך שבארץ ישראל זו מצווה גדולה לעבוד. וכשבאתי לארץ הלכתי לשמוע תנ"ך. ישבתי בשיעור של דוד ילין. יש הרבה מורים לתנ"ך אבל זה המורה בהא הידיעה. הצבעתי. שאלתי אותו: 'מורי, הבריטים שליטים על יבשות רבות בעולם, אז למה להם פיסת האדמה הקטנה של עמנו?'. ענה לי: 'האימפריה הבריטית תעלם מן העולם, אבל האימפריה שלנו היא התנ"ך והוא לעולם עומד'. אז קמתי והלכתי לעבוד ולהקים את הארץ. הפכתי מורה לחקלאות. אבל תנ"ך תמיד המשכתי לקרוא בו יום יום. והוא מפליג ומספר איך הקימו את חניתה, ואת מגדיאל, ואת נהלל, ואת ואת ואת… במסירות נפש ואהבת הארץ. '

אלה דברים גדולים שסבא יוסף מספר, אבל ליבי ליבי, נתפס דוקא על שני משפטים צדדיים שהעיר כבדרך אגב. כי בסופו של יום, מה שנשאר לי מסבא יוסף היה העניין עם הפינגווינית, שכדרכם של דברים שאנו חווים בזמנים קרובים, מתחברים ומתקשרים לדבר אחד.
תמיד חשבתי שהעובדה שבשלושים השנה שאני מכירה את סבא יוסף, הוא חי בבית אחד עם הבת שלו הגרושה + 2 זה דבר משונה. הוא היה לשני נכדיו כאב, וממש גידל אותם. אשתו נפטרה מזמן, לא זכיתי לפגוש אותה.
הוא אמר: "חשבתי שזה מספיק כבר לחיות, וניסיתי לשים ל… זה… קץ. אבל לא עלה בידי. הנכד שלי בא ושכב לידי שעה במיטה. אני כל כך אוהב אותו. הוא אמר לי, סבא אני רוצה לצאת לטיול לכמה שבועות, אבל אני פוחד שאם אעזוב אותך אתה שוב תנסה משהו. תראה סבא, החיים שלי בלעדיך זה לא אותו דבר. אז אמרתי לעצמי: 'כל מה שעברתי בחיים האלה. אני מוכן להמשיך ל… לחיות… בשביל הילד הזה שאני כל כך אוהב אותו".
וכל סיפורי הגדולה, המפקדים, המלחמות, החומה ומגדל, הדוד ילין, חירופי הנפש, הכל התגמד מול האהבה הזאת שיכול להרגיש איש כל כך זקן, כל כך עייף מהחיים , איש שעיניו כל כך עירניות, אבל נדלקות באהבה מיוחדת כשהוא חושב על האפרוח שלו.

זה היה משפט אחד שלו שנחקק לי. ואז בין שורות הגבורה והתקוה, הוא זרק גם עוד ענין, לכאורה שולי, אבל הוא עצר עליו, וראיתי שצר לו עדיין בזה למרות שעברו שבעים שנה:
'הבן שלי – הוא אמר (ואני התפלאתי כי חשבתי שיש לו רק את הבת שהוא גר איתה) – הוא שם קץ לחייו בגיל 16..'. וכבר הוא קם, ועם ההליכון הלך לחדר אחר, וחזר עם הפיליפיני ועם ספר הציורים של בנו שצייר עד שאיבד את נפשו לדעת. ובעמוד הראשון של ספר הציורים הם כתבו:
שנתיים לפני ששם קץ לחייו מתה אחותו הצעירה מסרטן במוח. והוא לא יכל לסבול את אובדנה, ואיבד עצמו'…
שמעתי את היבבה של סבא יוסף, אז. עם האפרוח שלו מוטל ככה. יבבה שאין בה מרירות או כעס כלל, אלא השלמה גמורה וכואבת. אדם נותן את כל כולו לדברים גדולים, עושה פה ושם, ומקבל אות הוקרה מבן גוריון ולומד תנ"ך אצל דוד ילין, וזוכר את כל הפרטים ושם אותם בספר, אבל בגיל 99 רק נזכר בילדים שיש לך ואתה כל כך אוהב, או בילדים שהיו יכולים להיות לך וכל כך אהבת.
ומכל הפסוקים הוא אמר: 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'.

ופתאום ראיתי, שזה שהבת שלו גרה איתו זה לא סתם. ואפילו לא משונה. ואסור אסור לי לשפוט אדם עד שאגיע למקומו. כי בעצם יש כאן איזו מן מסירות נפש של הבת לאביה. היא נתנה לו, במודע או שלא, את הבן שהוא כל כך רצה ומת לו בידיים. היא נתנה לו לגדל איתה את הנכד הזה כאילו היה בנו שלו. "הנכד הזה אני כל כך אוהב אותו. יש לו אבא שהוא אוהב. אבל אותי הוא אוהב יותר".
והוא עכשיו, גלגל חוזר בעולם, אולי כך חשב לעצמו: אולי ילך האב בדרכו בנו, וכמו שבנו שם קץ לחייו גם הוא ינסה. לפחות אז ידע איך מרגיש אדם כשהוא שם קץ לחייו, לפחות אז ידע מה הרגיש אז בנו, שהוא כל כך מתגעגע אליו. ומי שמר עליו? ומי עצר אותו מלשים יד בנפשו? זה נכדו שהיה לו כבן.
ממש כמו פינגווינים. שלושה חודשים צועדים הפינווינים בכפור אל המקום בו הם דוגרים על ביציהם. הם בחרו מקום שהוא כל כך רחוק מהמים, שאין טורפים שיפריעו אותם מן הדגירה הארוכה וגידול הקטנים. הם אוכלים המון ויוצאים לדרך, רק בעוד 4 חודשים הם יזכו לאכול שוב. במסירות נפש עומדים האבות בסופות איומות ודוגרים על הביצה היחידה שלהם כשהיא מונחת על כפות רגליהם, בתוך פוך הנוצות. הם זזים כל הזמן כי אחרת יקפאו. ובינתיים האימהות הולכות הלוך שלושה חודשים, ובחזרה עוד שלושה חודשים, למלא את בטנן אוכל ולחזור ולהקיא אותו עבור הגוזל שזה עתה בקע. אי אפשר להאמין בעד התמונות, של הלהקה מחרפת נפשה והכל כדי לקיים את הפינגווינים בעולם.

אז מי שומר על מי? הפינגווינים האבאים והאימהות שומרים על האפרוחים שלהם? או דוקא האפרוחים חסרי הישע בכפור הנורא הם שנותנים כוחות חיים להוריהם לעמוד בכל הטלטלות? ומי ידע אם כפור הנפש חזק מכפור הקוטב הכי דרומי בעולם? ומי ידע איזה יסורים כופאים אותך יותר?
הפינווינים מחרפים כך את נפשם לשנה אחת, עד שהאפרוחים מוכנים להסתדר לבדם, ואנחנו לשבעים שנה של 'כפור וקרח וניסיונות' זה לזה. בשביל ילדינו או הם בשבילנו או בעצם, בשביל כוח החיים שממשיך לתבוע את שלו, לקרוא לנו למלא את חלקנו בקיום העולם בחיוניות.
הוי סבא יוסף, סבא יוסף! אבל אני רואה אותך, ויודעת שלא אתה ולא אני פינגווינים. ואחרי כל העצים שנטעת בארץ גם לא הפכת להיות רק עוד עץ. יש לך סיפור לספר לי ולכל העולם. במה מותר האדם מן הפינגווין? זה נענה לכוח החיים, וזה נענה לכוח החיים… ושניהם העולם צריך אותם, אלא שהאדם נועד ליותר מזה, אם רק הוא רוצה להענות לקריאה, ולחבר את כל הסיפורים, עבר הווה ועתיד, לסיפור אחד שלם.

כתיבת תגובה

אנחנו לא נשתף את כתובת המייל שלך עם אחרים. שדות חובה מסומנים *

שליחה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.