לפני כמה ימים, טליה שניידר שאלה אותי שאלת "מאסטר טליה" או אם תרצו שאלת "הרבנית טליה" בסיור קצר של שאיפת אוויר, עצי אורן וליקוטי פטריות יער בוואדי הר הרוח,

"אז תגיד? אם הבנו כבר שצריך להיות קרובים לאדמה, לגדל לעצמנו את האוכל, ללקט, ואם אנחנו רוצים אורח חיים בריא שבו אנחנו מקדישים את הזמן לילדנו ולטוב שבנו ושמסביבנו אז למה לא
להתרחק מהכבישים ומהתעשיה, מהטלפונים, ומהעבודה הקשה ולברוח לגור בצפון הרחוק או בדרום הרחוק? למה לא בעצם?"

לאן הטבע הולך מאת יוסף מיורמי לא מחפש את הרגע שבו כל העולם יעזוב אותו מכל השטויות וייתן לו לחיות בדיוק איך שהוא מבין שצריך לחיות,
מי מאיתנו לא חושב לפעמים שהוא יודע בדיוק מה הוא צריך ושכל העולם מסביבו רק מעכב ומפריע לו בדרך,

ניסיתי לענות לה אבל הבנתי שזו בעצם שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן,
מתי כבר אני אוכל לעבור לאיזו מערה ולחיות את החיים האלה שאני כל כך מייחל אליהם,
לפעמים אני מסתכל על צד הדרך ואומר לעצמי, כאן הייתי יכול לחיות מעולה לבד,
כאן ביער הזה או כאן במערה הזו על צלע ההר, מה אני כבר צריך?
בעצם כלום, הכל נמצא מסביבי
(למיטיבי לכת, חוקרי טבע אוטודידקטים ולקטים המחשבה של הישרדות בטבע בלי כלום עוברת כל הזמן בראש, זה אפשרי ומגרה לנסות)

נזירי זן, מסתובבים עם שאלת המאסטר כל החיים עד שמגיעים לתשובה, יסלחו לי הנזירים, ביהדות זה תהליך מקוצר יותר,
ביהדות זה במעגלים קצרים יותר ויותר גולמיים, אבל הכל היום מתערבב עם הכל, האמת אוהבת את כולם, בכל זאת נו… אני מדבר עברית, אני קורא בתורה בשפת אימי.

הסתובבתי עם השאלה יום, יומיים, שלושה…שבוע.

"הרי זה ברור" אמרתי על הדקה כשהיא שאלה אותי, כמו יהודי טוב, במקום שלפתי תשובה, במקום אמרתי לה שהיהדות מטיפה לעשיה מתוך החברה, שהיהדות רוצה שנקים בית ונחייה את חיינו בקרב עמנו,
שהיהדות מעודדת אותנו לחלוק ידע, השראה, ממון עם הסביבה וזו ממש דרך חיים שמחברת אותנו בקהילות סביב חוקים שמצריכים אנשים נוספים סביבנו.

היא אמרה, "נכון, נכון. אבל בכל זאת, ומה עוד",
"מה, מה עוד?" עניתי "לא יודע מה עוד"
צריכים להיפרד, תודה, בהצלחה ונתראה בשבוע הבא בקורס ריפוי העצים של עודד
(שמקדיש את שנות השבעים הטובות שלו, להרביץ תורה אחרת בקרב גננים טובים, על דרכים הוליסטיות להתייחס ולטפל בעצים שסביבנו).

אז למה לא, לעזוב הכל וללכת…
נוסע באוטו להוציא את הילדים מהגן ומבית הספר,
מה זה נוסע, עף, מסתכל כל רגע על השעון שלא לאחר, כאן זה הכל עניין של דקות,
לא כמו בטבע שכל דבר בזמנו, שכל דבר בדרכו, כאן כולם באותה דרך
ולאף אחד אין זמן ואין טבע.

טליה שניידר מלמדתעכשיו אני לוקח את הילדים ליער! בורח מהכל! לא יחסר לנו כלום, בטוח, חתום סגור! רגע רגע אומר לי הקול הפנימי, מה עם השאלה?

הגעתי בזמן, תמיד בסוף הכל קורה בזמן,
אולי מתוך המריבה, אולי מתוך הקרע הגדול שאנחנו חווים בחברה אולי משם תבוא הגאולה,
אולי עצם העובדה שאנחנו לא נהדרים כל כך ביחד בארץ הזאת, אולי משם תבוא התשובה,

הגעתי הביתה, ישר למגזין אדם עולם החדש שהגיע אלי בדואר ופתחתי,
המגזין עוסק בנושא החם של החורף והוא נקרא בשם החגיגי "גיליון השסע הישראלי".

שם מצאתי את התשובה למה לחיות כאן, למה לא לברוח ליער, למה לאהוב את כולם,
אבל מה, לא קשור לישראל, אישה אחת משוויץ על הגבול בין צפון עירק וחבל כורדיסטאן נתנה לי את ההשראה למה כל מקום הוא היער שלי, למה בכל מקום החווה שלנו זה אנחנו.

גננת הולדורף סטפני אלון מצאה לנכון לנסוע לחבל הארץ הפגוע, לחבל הארץ המסוכן והחבול כדי לפגוש ילדי פליטים שחוו את טראומת העקירה, המראות המזעזעים של המלחמה, הדברים שאף ילד בעולם לא צריך לחוות, לשם היא נסעה ככה באמצע החיים כדי לשיר, לרקוד, לצייר ולהעניק אהבה לילידים שהיא לא מכירה, מסכנת את חייה ואת הנוחות שלה בכדי להעניק אהבה לאחרים, לרחוקים.

הנה התשובה, היא הייתה כתובה במגזין,
אני רק קראתי אותה,
כך אמרה הגננת, לאחר חזרתה מילדי הפליטים,

"בעיני חשוב ליצור את האינטראקציה, זה תלוי בנו עד כמה אנחנו מתבדלים ואומרים לעצמנו 'אני יותר טוב, ואין לי זמן' חינוך ולדורף קשור ברצון לשינוי חברתי רחב יותר, וצריך למצוא את הכלים והצורה להגיע ליותר אנשים. ולדורף זה לא מוצר, או מקום שעליו אני יכול להגיד לעצמי 'אה חינכתי את הילדים שלי במקום הכי טוב' ולדורף זו התכוונות לשנות משהו בחברה, לעורר תודעה יותר גבוהה. צריך לחשוב מעבר לחינוך האגואיסטי ומעבר לפרטים השוליים שכאלו נהפכו למרכז. לאו דווקא צריך גירי שעווה או שהגן יהיה מסודר כמו שצריך, צריך לפתוח את הלב, חינוך שמכוון לעשות למען האחר, לא למען עצמי. משגע אותי שאנשים אומרים שהם עובדים בשביל הפרנסה, צריך לעבוד כדי לשפר משהו בעולם. לכן הפסימיות היא מכשול שצריך להיזהר ממנו, צריך להניע משהו במחשבות, ברגש ובסופו של דבר בעשייה. אפשר להגשים דברים, ולכן צריך לשמוח על מה שאפשר לעשות לשנות ולא לדאוג למחר…"
כדבריה.

לפתוח את הלב, חברים זו הסיבה שלא צריך לברוח ליער (במובן ברוחני, בן אדם יכול לבודד את עצמו גם כשהוא חי בעיר וההיפך, אדם יכול להיות בעשיה חברתית משפיעה גם ממקום נידח),
העשיה בסביבה אנושית, גורמת לנו לפתוח את הלב, להכיר בכך שיש עוד חיים חוץ מהחיים שלנו, עשיה שהיא לא בריחה אלא הישארות.

הישארות שהיא התחברות, התחברות שהיא מקומית ועכשווית.

תודה לטליה על ההשראה,

לטבע אין גבולות תאכלו פירות
שלכם,
דוד עובדיה

כתיבת תגובה

אנחנו לא נשתף את כתובת המייל שלך עם אחרים. שדות חובה מסומנים *

שליחה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.