שלוםרופא וחולה,

כשזה נוגע בהחלטות כלפי הגוף שלי אז אני לוקח את זה לאט, אפילו לאט מאוד, בערך בקצב שעץ צומח. החלטות שנוגעות לגוף שלי לוקח לי שנים ליישם אותם באופן מלא,
אני עושה זאת תוך ניסיון הקשבה רבה לכל תכונה בגוף לפני שאני מחליט סופית, כל שינוי הוא זעזוע, כל שינוי שאנחנו עושים בגוף שלנו משפיע על כל המערכות, כולל הנפשיות ואנחנו צריכים לוודא טוב טוב שמה שאנו עושים לעצמנו הוא לטובתנו ולטובת הסביבה. אין שינוי שהוא רק לטובת הגוף, או רק לטובת הנפש או רק לטובת הסביבה או החברה, זה הכל ביחד.

האחריות שלנו היא לבחון את עצמנו בכל מהלך וההשפעות שלו על הגוף, הנפש, החברה והסביבה. הטבע מראה לנו שכן אפשר להתחשב בכולם, זה שם המשחק.
המתחשב בכולם יזכה לבריאות שלמה, המתחשב בחלק אחד, מסוים, מנקודת מבט צרה, יפר את האיזון והוא וסביבתו ישלמו את המחיר.

אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שבספרי המרפאים הטבעיים מתארים חיים ללא מחלות, ללא דלקות, ללא חום גבוהה וללא צינונים, חשבתי כל חיי שזה חלק מהחיים להיות חולה בחורף וייחסתי עדויות של אנשים שריפאו את עצמם ממחלות כרוניות ליחידי סגולה ש"זכו" במתנת הבריאות או לכאלה שיכולים להגיע ל"דרגות" רוחניות גבוהות שיכולים לשלוט בגוף שלהם במידה כזו שתביא להם בריאות.
אבל מהר מאוד הבנתי שלא כך הדבר, הבריאות היא משאב יקר שמוצע לכולנו, בחינם, באופן טבעי ובשפע ממש מתחת לאף.

כולנו מפרים את האיזון כל הזמן, נולדנו לתוך תרבות שהאיזון הופר בה מזמן, אנחנו לא יכולים באמת להפריד את עצמנו מגורל האנושות, אנחנו יכולים להתבונן וללמוד, להפנים ולנסות.
אנחנו לא יכולים לשפוט אף אחד באמת, אין לנו את היכולת הזו והמחשבה השיפוטית היא זו שהרחיקה אותנו מגן העדן והיא לא זו שתחזיר אותנו לשם.

בבוקר שני אני נוסע לבית האריזה שבאשתאול כדי לרכז הזמנות לקטיף לחקלאים החברים ביוזמה.
שומע בחדשות בפעם המי יודע כמה שבתי החולים בתפוסה מלאה. מה זה תפוסה מלאה זו לו מילה, כאילו יש מבצע הכל כלול ומדובר בבית מלון בתורכיה, אנשים ישנים במסדרונות.
מעלים מנהל בית חולים גדול ממרכז הארץ לשיחה, שצועק שאין לו מספיק מיטות. הוא אומר שמספיק סערה אחת קטנה וכל המדינה בבתי החולים. נוזף בראשי המדינה שהם לא רואים את צרכי החולים ולא משקיעים בזה מספיק ועכשיו רואים את התוצאות, בתי החולים קורסים תרתי משמע, כלכלית ופיזית ולא רק שהם לא יכולים להכיל את כל החולים שהביא עמו מזג האוויר האחרון, אלא גם אין להם כסף לסגור את החודש ולשלם משכורות לנותני השירות הנהדר לקהילת החולים ולא מתוגמלים בהתאם מהמדינה.

4 חורפים ללא שפעת (טפו, טפו, טפו). יש לי בעיה שמזכה אותי בהמון נקודות זכות של בריאות למזלי, אני לא סובל בתי חולים, אני לא יכול להבין את הרעיון שעומד מאחורי זה, עצם השם כבר נשמע לי מאוד מוזר. מה זה בית חולים, זה בעצם מקום שמישהו השלים עם כך שיש חולים בעולם אז הוא עשה להם בית?
מי המציא את בתי החולים (זו לא שאלה לגוגל), עצם השם מעיד על כך שאנחנו משלימים עם החולי בחברה ומרכזים אותו במקום אחד.
אני לא רוצה להיות חולה ואני לא מוכן שישכנו אותי בבית של חולים, אני רוצה לראות בתי בריאים, אני רוצה שכל בית וכל אוהל בארץ יהיה בית בריאים.
הבתים של כולנו צריכים להיות בתים בריאים.

יש לכל אחד מאיתנו מעבדת מחקר אולטימטיבית, מעבדת מחקר אישית שמלמדת אותנו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע לאורך כל החיים. שום דבר לא מתפספס, כל הבזק שחולף על פנינו הופך להיות חלק מחיינו ומשפיע עלינו, כל מחשבה היא חלק מגופנו, זהותנו והשפעתנו על הסביבה בחזרה. יש אין סוף השפעה מבפנים ומבחוץ ונפש האדם האין סופית היא מרכז הבקרה המדעי האולטימטיבי שקולט את הפיזי ומעביר אותו במסרים עדינים יותר לעולם הרוח. שם בעזרת קשב – מסיקים, לומדים, חווים ומשפרים.

המחלה היא מתנה קיצונית, זמזום ההתראה מוגבר על ידי הגוף כדי לסמן בחוזקה שסטינו ממסלול החיים, המחלה אומרת שכאן נגמר המשחק העדין של תחושות ורגשות ועולה מדרגה להבלטה משמעותית של הפרת האיזון.

כשבעל חיים חולה (נדיר מאוד בטבע, אופייני מאוד אצל חיות בשבי) וכואב הוא באופן טבעי הופך לפגיע ולכן מפוחד ותוקפני כלפי הסובבים אותו.
גם אנחנו בני האדם כאלה, רק שההבדל הקטן הוא שהאדם הוא יצור שחווה את העולם ברמת מודעות שמחוברת לאמצעים שיכולים לתרגם לו את העולם לתובנות ובכך האדם חווה חוויה תמידית וחזקה של חיבור מעגלי ואין סופי לעולם. האדם יודע בתוך תוכו שהוא סוג של מלך החיות, אבל הוא לא מוכן לקבל את התפקיד הזה באופן מודע, כל מחלה שהאדם פוגש בדרך קוראת לו באופן מדויק לשנות את התנהגותו בדרך למלוכה הנכונה והטבעית בראש ובראשונה על עצמו כיצור שחווה את העולם כולו, כולל את בעלי החיים שלצידו.

יש כאן נקודה חשובה מאוד שבבתי החולים מפספסים עוד בכניסה, עוד בחניה של בית החולים, אפילו לפני הכניסה. שלא תבינו לא נכון אני מאוד אוהב רופאים, אחיות ומדענים וחושב שהם בני אדם בדיוק כמונו שרוצים לעשות טוב לעצמם ולסביבה ובפועל מצילים הרבה חיים. יש לנו נטייה להתעלם מהמחלה, מהמסר שלה, מהסיבה שבגללה היא הגיעה, הנטייה הזו באה לידי ביטוי בכך שאנחנו מנסים להילחם במחלה שנוצרה במיוחד עבורנו, במתנה שקיבלנו בדרך להתעוררות הגדולה של מימוש ייעודנו בעולם, זוהי קריאה לקום ולהתגבר על הפרת האיזון, זוהי קריאה לחידוד הקשב.

המתבונן בשיחת עידכון בין רופא לחולה בעולם המערבי מגלה גישה של יציאה לקרב נגד המחלה, גישה מיליטנטית שמתאימה לניהול שדה קרב שבה המחלה מפריעה ל"חייו" של החולה וכל מה שהרופא צריך לעשות זה לסלק את המטרד הכואב והמציק מחייו של המטופל כדי שזה ימשיך בדיוק במסלול חייו הרגיל שכדרך אגב הוביל אותו למחלתו.
הגישה הזו היא כלפי המחלה וכך גם באופן הטיפול בה, מעידה על חוסר היכולת שלנו להתמודד באופן אמיתי ומשמעותי עם הכאב בדרך שתבין ותרחיק אותו לתמיד מחיינו.

הטיפול במחלות תמיד נראה כדרך שבה תינוק מטפל בצעצוע הך בפטיש. אם יש משהו בולט אז צריך לדפוק אותו בחזרה למקום הנכון שלו, אם הבליטה יוצאת במקום אחר אז צריך להכות גם שם.
אומרים שכל מחלה מקורה במחשבה שלילית, מחלה היא בחירה של הגוף והנפש ביחד באופן הכי יעיל להעיר לתיקון המצב.
כל מחלה מקורה בקריאה של הנפש את מפת העולם והבעת צערה על המתרחש ורצונה לתקן.

כל אדם הוא עולם ומלואו ולכן תופעה ייחודית של אין סוף קשרי סיבה ותוצאה שייחודיים לכולם אך יחד עם זאת ייחודיים בהקשרם רק לו.
איפשהו במהלך המהפכה התעשייתית שכחנו את זה וההתייחסות של בתי החולים ומעבדות המחקר לחולים ולמחלותיהם כנתונים סטטיסטיים שצריך לרפא, גרמה למחלות לתקשר איתנו בדרכים מתוחכמות יותר. הן לא יוותרו על המסר שהן רוצות להעביר לגוף האדם בו הם חיים, הן לא ייכנעו לשום תרופה שבאה לחסל אותם – ולא את הסיבה לקיומם.
כל ניסיון כזה יחזק ויחשל אותם, ויפתח מוטציה חדשה שלא מגיבה לתרופה. קראנו תיגר, והעלנו את הרף.
לא משנה כמה מליארדים נשקיע בפיתוח תרופות כל עוד לא התייחסנו לסיבות, הצחקנו את המחלה.
ולא נגענו בכלל בעניין שחברות התרופות, הקואופרטיבים הענקיים, מחליטים בעצמם איזה תרופה לפתח לאיזו מחלה, מתוך מניעים של כסף. אנו שבויים בתוך הרגלי הצריכה.
היום כבר קיימים מחקרים רבים המראים את אופי המחלות החדשות, הנובעות ממיליוני אנשים שיושבים כל יום במשך שנים במשרדים סגורים, בתוך בניינים ענקיים, מול מסכי מחשב… הטריגר הראשי לכל פריצת מחלה הוא לא אחר מאשר – סטרס (לחץ תמידי) המנהל את חיינו.

מי החולים? כולנו, מי המרפאים? כולנו!
האדמה תומכת בתהליכי הבראה בכל מקום בעולם הזה חוץ מבמקום שם הסכימו עם כך שיש חולים בעולם ושצריך לפנות להם מקום מיוחד בכדי לטפל במחלות שלהם ולא בהם.
הבריאות והמחלה הם מצבים תודעתיים. המחלה היא שיבוש של ההרמוניה במרקם העדין לו אנו קוראים חיים.

אם היה "רופא על" שמאבחן מחלות ועוזר לנו להבין, אולי הוא היה אומר שכולנו חולים במחלה קשה שנקראת תחושת ניכור, ושאנחנו מרגישים כפרט וכחברה לא שייכים לעולם הזה, לא שייכים לאמא אדמה, לא שייכים לחברה שבה אנו חיים.

רוצים לחזור לשורשים ולתרבות האדם על האדמה, תוך מודעות עמוקה והבנה של כל מה שעברנו בהיסטוריה הלא-ארוכה שלנו על הכדור העגול.
זה יקרה לאט, כמו עץ שלוקח לו דורות לגדול ולהתפתח ולהגיע לייעודו ולגודל הראוי לו.

אני בוחר לשנות ולהשתנות. לאהוב ולהפיץ אהבה. לחיות קרוב לאדמה ולנקות אותה מרעלים שאנחנו שמנו בה. להיות חלק מהפלא הזה שנקרא חיים.

לבריאות דוד עובדיה.

 

 

הרשמת מנויים – סל אורגני שבועי

כתיבת תגובה

אנחנו לא נשתף את כתובת המייל שלך עם אחרים. שדות חובה מסומנים *

שליחה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.