ב"ה

לא רחוק מהבית של כל אחד מאיתנו, ולא משנה באיזו עיר או כפר, מרכז או שולי הארץ מצאנו את עצמנו, לא רחוק אפשר לראות חירב'ה, כפר מתקופות קדומות יותר, בן אלף אלפיים שנה, חבוק על תלולית קטנה, תל היסטורי, שרידים עם טעם של פעם.

אני משוטטת ליד ח'ירבה אחת כזאת, מוקפת הרים, בשומקום, אבל קרוב אל הכל. אפשר לחצות את הכפר הזה מקצה לקצה בעשר דקות, בהליכה זעירה בין אבני מסותתות שנפלות, גגות שקרסו, סיפי דלתות, משהו שנראה כמו טבון פה ושם, והרבה בורות פעורים, בורות שאגרו מים מתחת כל בית. אפשר לחלוף על פניו ולא לשים לב בכלל שמישהו פעם גר כאן. לא עורכים חפירה ארכיאולוגית מסודרת על כל ח'ירבה. אבל אם מתמהמהים, ועוצרים לפענח במבט את סבך האבנים, אפשר להתרגש מהאישיות של בעלי כל בית.

Hirbat Atri, Judean Mountainsאולי עברו אלף שנה, אולי אנחנו מוקפים בטכנולוגיות שלא ידעו את יוסף, אבל בני אדם נשארו בני אדם. יש כאלה שממש רואים מהשרידי ביתם שהיו קצת רשלנים. ויש כאלה שרואים שהיתה להם נשמה אמנותית. יש כאלה בעניות, ויש עשירים (שני חדרים וגם קומה שניה יש), יש מתכננים טובים (הפתח פונה מערבה אל הבריזה מן הים למשל, או שרידי סוכה בכיוון השמש, שגם הם (הים והשמש) ממשיכים מאז עד היום ודומים לעצמם מאוד…) ויש יד נשית, אחד מאורגן מאוד (מדפים בקיר הסלעי), חסכנים (בנוי על סלע אם טוב המשתלב בקיר עצמו) והבזבזנים (גדול מידי, גבוה מידי…).
את הכפר כולו מקיפים בהליכה של פחות מקילומטר, אבל המרחבים סביבו עצומים. גודלו של הבית הממוצע בכפר כזה קטן יותר מחדר אחד בבית שלנו היום. מתחשק לי להתחיל לאסוף את האבנים של הקיר ולהניח אותן חזרה זו על זו. ממש מתבקש, כמו ילד מול קוביות לגו, שלא מסוגל שלא לבנות בהם. אבל ברור שאני יודעת שאסור.

הכי הרבה מאהל ללילה בלב הכפר, או בשוליו. לחיות לרגע קל בתוך המציאות המרחבית הזאת, עם הנוף עד אינסוף, ולשכוח שיש במרחק כמה דקות נסיעה מכאן, עולם. ושה' שם אותי בעולם הזה, כי יש לי שם בעולם הזה מטלות ותפקידים וחיים לחיות. שקטים ככל שיהיו, לעולם הם סואנים יותר ממציאותם של בני הכפר הזה שבאתי לבקר.
הבתים סמוכים זה לזה, כמעט אין רחוב, אלא מן תעלה צרה בין בית לבית. כולם מצופפים, סמוכים זה לזה, שומרים זה על זה, מ'העולם שם בחוץ', המאיים. על הגבעה שלהם הם נשארים כל חייהם. יחידים בלבד ילכו לכפר הסמוך הגדול יותר, להביא דבר זה או אחר. כל עולמם היה הגבעה הזאת, וכל האנשים שידעו מהם כל חייהם היו האנשים שחיו איתם במעגל הזה.

ואני ברוך השם יכולה לבחור, ללכת ולחזור, לבקר ולראות. אבל אני לא יכולה להשתיק את כל הרעשים שהעולם שלי חשוף אליהם. גם אין לי פלאפון ואני לא שומעת רדיו, העולם סביבי לא ממשיך לצלצל בנהמה.
זה לא טוב ורע, מה שאני מתארת. זה שני עולמות שנראים שונים מבחוץ זה לזה. אבל אין האונים שלנו היום מול המנגנונים של העולם בחוץ ש'משתלט' לנו על החיים, לא שונה בכלום מאין האונים שהם חשו אז. הוא שאמרתי, בני אדם נשארו בני אדם.

רובנו גדלנו בבית שהוא כמו 'פרודה'. יחידה נפרדת מהעולם, משפחתית, כלכלית, רוחנית. כל פרודה כזאת (משפחה) ממציאה את עצמה מחדש לפי רעיונותיה. אך עם זאת יחידת הבית הממוצעת של ימינו היא תלותית, ונשענת על משאבים הבאים-מבחוץ, היא רק לעצמה אך אין לה דבר של-עצמה. היא צורכת המון (אוכל מים דלק חומרים עצים, פחמן ועוד פחמן) ולא מייצרת דבר (מלבד זיהום מים, פסולת לא מתכלה, גאזים רעילים, פחמן ועוד פחמן).

בית כזה הוא מנותק מסביבתו שעליה הוא תלוי. הוא כורת את הענף עליו הוא יושב, יש לו פינות 'חדות', על דרך משל.
יש מה שאנחנו יכולים ללמוד מדיירי הכפר ההוא. שני דברים (לפחות) שותפים ליושביו. האחד, הם היו תלויים זה בזה לקיומם ויצרו את מירב צרכיהם וגם צרכו מעט מאוד. כל הדברים האלה הם בעצם דבר אחד.

והדבר השני המשותף לאנשי הח'רבה שלי, שעל אף כל ההשקעה הרבה שהשקיעו בבתיהם, והם השקיעו, לא נשאר מהכפר שלהם כלום. כמו שאמר שלמה המלך בניתי לי בתים, שתלתי פרדסים…'
אבל איכשהוא כן נשאר משהו. נשארו עצי פרי. תאנה ענקית התייבשה על עומדה, היא זקנה כל כך שהתחללה ומתה, אך כבר אפשר לראות מתוכה את התאנה הבאה נובטת מתוך שורשיה של זו. ניצרה ירבה ויפרה. מי יודע כמה עשרות או מאות תאנים כבר נבטו הלוך ושוב באותה נקודה מאותה תאנה מקורית ששתל בעל המקום אז. וכך גם אלות, זיתים, תותי עץ זקנים שראיתי מתייבשים וקמים לתחיה בדור הבא שנובט מתוכם.

בדרך לקראת 'הבית הבריא' שהיינו כולנו רוצים להקים היום, נצטרך ללמוד לעגל את הפינות. כך שהבית יהיה נושק לסביבותיו, יתרחב אליהם והם אליו. ועצי-העד-האוהבים-להזדקן-וחובבים-גלגולים, הם בהחלט דרך אחת להרחיב את קצוות הבית, לחבר אותו לבתים שסביבו וגם לדורות הבאים.

אבל אי אפשר להסתפק בקוריוזים גינוניים. צריך התיחסות גם לרובד האנושי. כי אמרנו, בני אדם נשארו בני אדם. כל אדם רוצה לתכנן את הבית שלו 'לטעמו הוא', ואי אפשר לבנות בתים שימצאו בעיני האנשים שיבואו אחרינו. אבל תאנים וזיתים גם הם יצטרכו לאכול. ברור שזו מחשבה תמימה, אבל הרי אמרנו, לשם אנו הולכים, בעזות דקדושה: פשטות, תמימות, שלמות.

ההתייחסות אל הבית כ'מבנה' ו'דומם' לא נראית לי אם כן. הבית ראוי לו להפוך להיות יחידה חיה, דינמית, ולא סטטית. לא מדובר כאן על בניה חדשה, אלא על שיפוץ של המבנים הקיימים, אפילו השכורים, בהם אנו חיים בלאו הכי. באמצעים פשוטים שווים לכל נפש, נרחיב את החיכוך בין דיירי הבית (אנחנו) לבין מה שמעבר לקירות.
איך אי יודעת שזה 'נכון'? כי ילדים, מטבעם הבריא, שועפים לצאת לחוץ, וזקוקים לו. אחד הדברים הקשים ביותר שעשה המעבר מבתים קטנים לבתים גדולים הוא שלילדים אין כביכול 'סיבה' לצאת. שלא לדבר עלינו המבוגרים. אין כאן קריאה לחזור לבית בגודל של הכפר ההוא, אבל ברור שהבתים של היום עברו כל גבול בגודלם. ואנשים שיש להם בית קטן, מקבלים על הראש מהחברה. יש משהו באמצע.

השאיפה של הילדים לצאת לחוץ, אם מדכאים וכולאים אותם בנוחיות ובעניין שיש בתוך הבית, מדכאת לדעתי את שאיפתם האלוקית לחיבור עם הזולת.
אפילו בית אחד בכל הרחוב, שפועל על העקרון שהזכרתי לעיל, שמרחיב את קצוותיו החוצה ופנימה, יעורר הרבה התרגשות ברחוב, וילדים ומבוגרים ימשכו אליו וירצו לבקר בו. זה יכול להיות בית 'רגיל' לגמרי, בורגני אפילו כלפי חוץ, אבל המהלך הזה מעורר לחיים כל דבר. אני ממש לא מדברת פה על בית 'ספינת אדמה' עם זכוכיות צבעוניות במקום חלונות.
ואם נכון הדבר על בית אחד ויחיד ברחוב קונבנציונלי, דמיינו קבוצה של בתים כאלה הסמוכים זה לזה. הם יצרו רחוב שוקק חיים ובריא, עם איזון בין גן העדן האינטימי של יושבי הבית, לבין הגן העדן שבפתח הבית. ברחוב כזה ימצאו כל דיירי הרחוב את כל צורכיהם בהישג יד ממש, וכולם יהיו נהנים מהשפע שכל פרט ומשפחה מניבים מעצם-חייהם.

למעונינים לתאם בוקר סיור מודרך בבית ובגן של משפחת שנידר, 'בית יער' בקרית יערים, צרו קשר דרך האתר שלי.
הסיור מיועד לקבוצה של 10-20 אנשים וכולל גם הרצאה. סך הכל כ-4 שעות. yaarbooks@gmail.com

כתיבת תגובה

אנחנו לא נשתף את כתובת המייל שלך עם אחרים. שדות חובה מסומנים *

שליחה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.