אני מאותם אלה שאי אפשר למצוא בספר טלפונים, כלומר נולדתי עם השם כהן, ואגב גם שניידרים מאוקראינה הם כוהנים שהחביאו את שמם. כלומר איך שלא אסתכל על זה אני כוהנת ונשואה לכהן.

אי אפשר להגמל מזה.

בכל אופן, מכל השבטים רק לכוהנים אין נחלה. הם לא מקבלים אדמה. זה תיק גדול לסחוב בשביל חובבת גינון שכמוני, שלא לדבר על נשמה של חקלאית…. אבל ככה זה. לכוהנים אין גישה לאדמה, למה? כי הם מורים. תפקידם הוא להסתובב, נעים ונדים, בתנועה פנימית מתמדת ומנידים ראש במאור פנים לכל, כי יעודם הוא ללמד את כולם מה יעשה ואיך יעשה. לכן אין להם זמן לשבת לטפל בגינה, וכולם נותנים להם מעשרות מיבוליהם. לא תפקיד פשוט.

בטיבט ראיתי שזה עדיין כך. כל משפחה נותנת אחד מבניה, בלי יוצא מן הכלל, למקדש, כשהוא בן חמש. ראיתי שם במקדשים את הילדים הקטנים האלה, בלי אמא, עם המון אבאים, ומגדלים אותם להיות מורים של הקהילה, ואחר כך יצטרכו להסתובב וללמד את כל הטוב שהשקו אותם בו. מרקחת עשבים משובחת שעוברת מנפש לנפש, מדור לדור. 'ירוויון מדשן ביתך'. ממש כמו הסיפור עם שמואל שאימו מוסרת אותו לעלי במקדש שילה.

היו כמה שנים בהם זכיתי להרגיש קצת מה זה 'לכהן', כמורה היחידה לפרמקלצ'ר בישראל, אם אפשר לצורך הענין לקרוא לזה כהונה. בכל אופן, התואר 'הכוהנת הגדולה' מפוקפק בעיני, ונראה לי לא מתאים בכלל. אבל מה לעשות, כולנו צריכים מישהו שיכהן לנו.

אחרי כמה שנים עם התואר הזה, ראיתי שני דברים: אחד בפנים ואחד בחוץ.

האחד שבפנים: שאין לי היכולת להביא את הפרמקלצ'ר לכל מיליוני האנשים בארץ. טכנית, זה פשוט לא אפשרי ועם כל הזריזות שלי (זה כתוב מפורש: "כוהנים – זריזים") לא אפשרי להספיק ללמד כל כך הרבה אנשים. ואפילו לא דרך הספרים שאני כותבת ומתרגמת.

ואחד בחוץ: התלמידים שלימדתי, ועדיין, הם אנשים משכמם ומעלה. צנועים, אוהבי טוב, יצירתיים, חכמים. לראות את העשיה שלהם זה פלא גדול בעיני. קטונתי. והרי אמרו חכמנו: שבנאדם לא מקנא לא בבניו ולא בתלמידיו שעלו לגדולה.

וכשראיתי שכך החלטתי לפתוח את קורס מורי הפרמקלצ'ר הראשון בארץ. זה היה לפני שמונה שנים בערך, וממורה יחידה, ותמלא הארץ דיעה, מלא מורים לפרמקלצ'ר צצים כפטריות אחרי הגשם ממש סופה. הלוואי שהחורף שלנו היה גשום כמו רצונם של אנשים טובים להשפיע טוב. אלה אנשי שלומנו.

בכל אופן כשפתחתי את הקורס הזה יעצו לי אוהבי לא לעשות זאת. הם אמרו, תחרות, לא תהיה לך עבודה. אבל הי'ה לי ברור, שאין דרך אחרת להעביר את הכדור הלאה, לגלגל אותו לכמה שיותר אנשים, ולגוון את השיטה עם הצבעים השונים שכל מורה מביא עימו מעולמו ותהיותיו. ובאמת, ברוך השם אני ממשיכה ללמד באותו קצב, ארבעה קורסים בשנה. כי 'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה', וזו תבנית טבע, מציאות בלתי ניתנת לערעור.

לפני כחודש שמעתי ראיון עם ביל מוליסון מייסד הפרמקלצ'ר, וג'ף לאוטן, תלמידו הקרוב, וביל אמר שם, שהמטרה של הפרמקלצ'ר היא שכולם יהפכו להיות מורים. זה כל כך מצא חן בעיני. המראיין אגב שאל את ג'ף: מי לדעתך משניכם מורה טוב יותר? וג'ף אמר: "ברור: ביל, כי הוא חשב על זה יותר זמן מכל אחד אחר כאן"…

מאוד אהבתי את זה. ומה שעלה לי מיד בראש זה הביטוי ההזוי הבא: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", זו התכלית. אפשר לקטרג: איפה אנחנו ואיפה זה? הרי אנחנו בפירוש 'המעט מכל העמים'. אבל אומרים חכמנו: אם העם-מעט הזה יצליח להגשים זאת ואכן כולם יהיו כוהנים, כולם מורים של כולם, סימן שכל העמים המוצלחים האחרים בטח ובטח יכולים גם הם.

ראיתי בספרו של הרב יאיר דרייפוס (החברותא של הרב שג"ר), חידוש נהדר על הפסוק: "ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו, ב ד-ב(. דרייפוס כותב את הנקודה אחרי 'ולא ילמדו'. לומר שבאחרית הימים אנשים כבר לא יצטרכו ללמד זה את זה. משום שההמשך הוא: 'ומלאה הארץ דעת…'

וחשבתי: איזה יופי, מצב שבו כבר אין קורסים וסדנאות בכל מקום שהולכים. כלומר: המצב שבו כולם מורים הוא נהדר, אבל הוא לא סוף פסוק, אלא רק הכנה למצב הסופי המתוקן של 'ומלאה הארץ דעת…'. כאשר כולם כבר יודעים, לא צריך עוד שילמדו. וזהו בעצם המהלך שעליו אני מנסה להצביע בסיפור הזה.

כי מהו בעצם מורה? למשל, מורי פרמקלצ'ר. אלה לא סתם מורים אלא אנשי חינוך. הדבר הכי בולט במורה הפרמקלצ'ר העיברי/ה לדעתי הוא: העשיה. אני זוכרת שאחת המורות שלי מאנגליה אמרה לי כשהתחלתי ללמד: "אם לא עושים לא מלמדים!! יכול להגרם נזק נוראי מאנשים שמלמדים משהו, אפילו משהו קטן, שהם לא התנסו בו". זה היה ועדיין נר לרגלי. לא ללמד דבר שלא התנסיתי בו ממש, ולאורך זמן.

היא ממש קלעה לדברי חכמים.

מה שבולט במורי הפרמקלצ'ר בארץ הוא שהם חדורים בלהט של להטיב. חוות, מרכזים, בתי ספר, ערים, שדות. זה השדר הישראלי. האנשים האלה הופכים להיות מורים כי הם חשים בפוטנציאל הגלום בדבר, ליצירה של שינוי אמיתי, טרנספורמציה, או 'טרנזישן', שזה מהלך של מעבר מן העבר האחד אל העבר השני, אל מעבר לכל המעברים, וזו תכונתו של העיברי. כמו שאמרה לאה גולדברג: "עבריה אני". כמו אברהם העיברי.

ההגדרה הנוצרית למושג 'מורה' או 'כהן' היא שוב עיוות כואב של תורת ישראל שהנוצרים הקדמונים עוד ניסו ללמוד ממנה. הם תרגמו מורה כמסיונר. ואנו כמתכנני פרמקלצ'ר יודעים שלא זו הדרך. הרי המסיונרים הם אלה שהשמידו את מרבית תרבויות האדמה שהיו בעולם, כאשר כפו עליהם לחדול לשיר את שיריהם, לערוך את טקסיהם, לארוג את סמליהם על שטיחיהם. זה לא מורה ולא כהן, זה סם מוות. המורה חייב להיות סם של חיים. המדרש מגדיר 'סם חיים' כאדם שעסוק ב'סור מרע ועשה טוב'.

ואם גם אתם מורים, ואתם שואלים את עצמכם מה עלי לעשות כמורה, אז הנה זה: " רבי ישמעאל אומר, הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות" (משנה, פרקי אבות, ד,ה'). איפה יש הדרכה יותר מדוייקת מזו למורים.

אז המורים שלנו שמלמדים פרמקלצ'ר וחדורי התהלבות של שינוי והטבה, הם מצד אחד אחוזים בסיחרור של מהלך של 'מעבר' עצום שקורה בעולם ברגע זה ממש, מלא אהבה. ומצד שני אני שוב ושוב פוגשת אותם, עם המבוכה מול הרוע. והעשיה של הטוב בלי לעמוד פנים אל פנים מול הרוע והפגם לא מובילה לשום מקום, כי התלמידים הטובים ודאי מרגישים שמורה זה שמולי אין לו תקוה בשבילי מול הרע. אבל הרוע הוא-הוא חלק בלתי נפרד מאותו מהלך עצמו, אותו מהלך של 'מעבר' עצום, שקורה בעולם ברגע זה ממש, הוא גם מלא יראה (לא פחד, אלא אפסיות ורוממות ביחד).

נדמה לי , לסיכום, שתנועת הפרמקלצ'ר על עושיה/מוריה/כוהניה איננה אלא דוגמא בזעיר אנפין, טעימה, מן התנועה הגדולה יותר אשר ה'ממלכה הישראלית' הזאת עומדת לפניה. אם רק נעז לקוות, לצרף קו אל קו, להאמין באמת, לשמוט מצד אחד, ולא להסכים מצד שני, ואז לקבל את גודל הטרנספורמציה, השינוי העצום שמצפה לנו, כמו הזמנה לחולל מחול חובק שמיים וארץ, ולא עוד לחלל את המקומיות שלנו כאשר אנחנו כבר זוכים לעמוד וללמד אחרים. ובעומדנו על מקומנו שנולדנו אליו, לקפוץ כנחשון למים העמוקים של הכאב הישראלי, רק משם נוכל לתת מענה אמיתי לרוע, מבפנים.

ואז נהיה כולם מורים, סוף סוף, ואולי גם נזכה לעמוד באותו רגע נשגב, בו לא נצטרך עוד ללמוד, כי תמלא הארץ דיעה, לא ידיעה שכלית, כי אם ידיעה הספוגה באיברים ובחושים, הווה.

כתיבת תגובה

אנחנו לא נשתף את כתובת המייל שלך עם אחרים. שדות חובה מסומנים *

שליחה