כולנו צריכים להביא את האדמה הביתה,
כשאנחנו יושבים עליה, עובדים איתה ונוגעים בה אנחנו בעצם נוגעים בחיים,
האדמה היא המקור ואם כל החיים עליה.

בהתחלה במבט ראשוני היא נראית חומה, גושית ואפרורית.
צריך לתת לה את הזמן, כמו בלידה, מדובר בתהליך מורכב של בניית חיים שמתחולל בתוכה. שהות קלה, ואז הם מגיעים, המיקרואורגניזמים – חלוצי החיים, מגיעים ומתחילים לקיים את פעילותם הענפה, מעוררים מדשנים, משבחים, מאווררים אותה, ומזמנים את בעלי החיים, הצמחים, הפטריות ובני האדם להתקיים עליה.
האדמה כמו האדם צריכה מים, אוויר, זרימה, גמישות, מזון, שמש, מנוחה וכיסוי.

אי אפשר בלעדיה, יש איזו אשליה כזו שיצרנו עבורנו בתרבות המערב, שאפשר לחיות את החיים שלנו גם בלי לראות, לגעת ולחיות את האדמה. אנחנו עוברים ימים שלמים כאשר מפרידים בינינו לבינה סוליות נעליים שדורכות על אספלט, בטון וקרמיקה ולא תמיד מבחינים בכך אבל על הדרך חווים כאבי ראש, בעיות עיכול, ראיה לקויה, מחשבות שליליות ומטפחים בתי חולים מלאים במחלקות שלחלקן אפשר לקרוא "המחלקה לטיפול במקרים דחופים של התרחקות מהאדמה". החוויה של להיות על האדמה מקבילה לחוויה של לקבל חיבוק מאמא, או לקבל ממנה את המזון הכי טוב שהטבע יצר עבורנו ממש כמו הציפור שמגישה את המזון הכי טוב שמצאה לגוזליה עד לקן ישר לפה. האדמה מזינה אותנו ללא הפסק, מזון גשמי בצורת ייבול ומזון רוחני ונפשי בצורת יציבות, גמישות, מרחבים, והשתרשות. אי אפשר בלי זה ואנחנו מודים, מכבדים ומוקירים אותה כמו את ההורים שלנו.

חיבור לאדמה זה לכולם, זה לא מותרות, לא תחביב ולא מקצוע, זה חלק מהטבע של כל היצורים החיים עלי אדמות וכולנו חוזרים אליה.

לגעת באדמה

התהליך הוא מדורג, אחרי כל כך הרבה שנים שרובנו חווינו את חסרונה הגדול ואפילו לא תמיד מצליחים לשים את האצבע על מקור החסרון, (כי בדיוק בחסרונה אנחנו חווים ערפול חושים שמוציא אותנו מאותו האיזון שאמור לעזור לנו לחוות דברים בצורה מדוייקת יותר). הגיע הזמן.

כל תרבות האקטיביזם האקולוגי והמודעות לסביבה הם חלק מהענות של כולנו לקריאת האדמה לחזרה אליה, אנחנו נענים אליה לאט ובהדרגה, כמו מחזר שרוצה את קירבתה וקצת חושש להיפגע ומה יהיה אם היא תגיד לו לא.

זה קצת חדש לכולנו, כי לפני כמה עשורים טובים לא היינו כל כך רחוקים ממנה, אז קצת לא נעים ולא ברור מה אנחנו צריכים לעשות בשלב הזה, יצאנו לים הגדול ועכשיו אנחנו במים עמוקים וצריכים לחזור אליה, לאט לאט ובצורה בטוחה.

אנחנו משוועים למקלחות יער, שהות בטבע, ישיבה על האדמה.
מתחילים לצרוך מזון שבא ישר ממנה, במינימום עיבודים, המבוסס בעיקר על תוצרת טריה עונתית ומקומית שנקיה מחומרים כימיים מתועשים.
לפעמים מרגישים גם קצת ירידה לצורך עליה וזה חלק מהתהליך. כמו בכל תהליך צמיחה אנחנו צריכים להתמודד עם כל הרגשות שלנו שיעלו כדי להשתרש טוב יותר בהרגל החדש.

כחברה למרות שאנחנו משתמשים ביותר ויותר תרופות אנחנו גם יותר מודעים לאלטרנטיבות הטבעיות שמחזקות את הגוף ואת הרוח ומיישמים מהר את האפשרויות להתקרב לטבע שלנו.

 

מחזירים עצים לטבע

ואז מגיעה עבודת האדמה, זו שמחברת בינינו לבינה בצורה מושלמת, שם אנחנו באים לידי ביטוי בצורה הכי טובה, נעימה ויעילה.

בעבודת האדמה אנחנו חווים את חוקי הטבע והבריאה וברגע שאנחנו מבינים אותם, הם באים לידי ביטוי בחיינו בצורה מלאה. פתאום "כאב ראש" הופך להיות התפכחות לחוסר תשומת לב שלנו לצרכי הגוף, "עיניים עייפות" הופכות להיות פשוט יותר מידי זמן תחת אור הפלורסנטים ולכל יש מזור, והפתרונות נמצאים בטבע והזרימה האין סופית הופכת להיות חלק מהפתרון להתגבשות הבטון.

וכולנו צומחים בתוכה ומניבים את תנובתנו הטובה לעולם ובוחרים בחיים.

תודה לך אדמה שקראת לנו, אנחנו באים.
מתקרבים לשנה חדשה, ברכות לשנה טובה, 
דוד עובדיה
וצוות האורגני